הריק הוא מצב תודעה של מעבר ושל שינוי, שאנו מתנסים בו לאורך חיינו פעמים רבות.
הריק קורה כשאנו מוותרים על היבט מסוים של העצמי שלנו, ומתמסרים אל היבט חדש וגבוה יותר.
זוהי הלידה של חלק חדש של העצמי בתוך המציאות.
כשאנו מתנסים בריק אנו יכולים לחוש שחוקי המשחק משתנים במהירות, שאיננו מכירים אותם עדיין,
ושהיסודות מתמוטטים ומשאירים אותנו ללא קרקע יציבה ומוצקה.
זהו מצב שיכול להימשך שעות, ימים או אפילו חודשים, מצב שבו אנו משאירים מאחורינו מבנים מוכרים, הרגלים, התנהגויות וגישות מוכרות, ונכנסים עמוק פנימה כדי להתרחב אל מעבר לגבולות הנוכחיים וליצור מבנים חדשים שתואמים יותר את התדר שאליו אנו מתפתחים.
זוהי תקופה שמאופיינת בסתירות פנימיות ובלבול -
החדש עדיין לא מבוסס והישן עדיין לא עזב.
הם קיימים זה לצד זה.
לרב, זהו מקום שאינו נוח לאישיות שאוהבת דברים מוגדרים וודאות.
כניסה אל הריק יכולה לקרות בעקבות ארוע קשה בחיים כמו-
פרידה, מוות של אדם קרוב, פיטורין או כל שינוי מטלטל אחר.
זה יכול להגיע בבת אחת ובעוצמה חזקה.
ובמקרים אחרים בהדרגה, נבנה לאט ומתפתח עד שלא ניתן להתעלם.
זה יכול לקרות בכל גיל.
משבר גיל בגילאי 30-35 או 45-55, ביחס לשינויים שקורים בחיים סביב הגילאים הללו, או כשינוי ההורמונאלים (גם אצל גברים) כמשבר גיל המעבר.
לעיתים, תקופה של בלבול, אי סדר וריק יכולה להופיע גם אצל אנשים המתרגלים מדיטציה שנים רבות,
מתוך תרגול עמוק ואינטנסיבי של מדיטציה.
בסופו של דבר, לא באמת משנה מהן הנסיבות או מהו הגיל, המשבר הוא אותו משבר, אשר נובע משורש רגשי עמוק
ובעל פוטנציאל צמיחה גדול.
זו תקופה שמאופיינת בחוסר עקביות במצבי הרוח ובמצבים המנטליים.
נוכל להיות רגישים ורגשניים מאד, או לחלופין לחוש קהות רגשית.
החשיבה הופכת מעורפלת, ונמצא את עצמנו מתקשים לחשוב בחדות ובבהירות.
תחושת הזמן מתערבבת ונתקשה לזכור דברים שידענו יום קודם, נתקשה להבין מה אנו רוצים ולקבל החלטות.
מכיוון הריק הוא זמן של שינויים ועבודה פנימית, גם ההכרה לומדת לחשוב בדרכים חדשות ולכן מאתגר יותר לפרש את הדברים ולחשוב בדרכים הישנות.
זוהי תקופה שבה כל מה שידוע לנו פתאום מוטל בספק,
וזה הרבה פעמים מרגיש כאילו שעוגנים המוכרים כבר אינם עובדים כבעבר ושהדברים מתפרקים.
בתקופות של ריק אנו עשויים לחוש שינויים גם ברמה הפיזית-
או בעודף אנרגיה, נמרצות ותזזיתיות,
או בכבדות, עייפות ורצון לישון יותר מהרגיל.
גם כאן לרב נשפוט את החוויה ונמצא את עצמנו דואגים שאין לנו מספיק אנרגיה, אך הביטוי של צורך ביותר מנוחה ושינה מורגש כדי שנוכל להטמיע את כל השינויים הפנימיים שמתחוללים בנו.
כשאנו לא קשובים לצורך שלנו בהאטה ומנוחה, אנו עשויים למצוא את עצמנו יוצרים מחלות משניות כדי שנעצור ונרפה - כאבי גב, גרון, ראש, מערכת חיסונית חלשה, חולשה כללית וכו'
בזמן הזה אנו עשויים לגלות שאנו מעדיפים הרבה יותר את הלבד.
שהייה בחברת אנשים אחרים יכולה לגרום לנו לעוררות יתר או לחוש מרוקנים.
נוכל למצוא את עצמנו הרבה פחות חברותיים מהרגיל, מרוחקים יותר מבן או בת הזוג מבדרך כלל, ועם פחות תשוקה לקשר אינטימי פיזי.
הנטייה הראשונית שלנו תהיה לשפוט את תחושת הבדידות וההתבודדות כמשהו חריג או לא בסדר,
אך למעשה זו "רגרסיה" שמאפשרת לנו לשוב ולחזור לעצמנו. מעין ריטריט כדי להתחבר לקשר שלנו עם עצמנו שאולי קצת אבד.
התנועה על הספירלה - משמעה חזרה לאחור על מנת להתקדם, מכיוון שמה שהודחק יכול לחזור רק דרך רגרסיה.
זהו זמן שבו הרבה דברים לא מודעים בחיינו ובתוכנו שהיו ב"צל", לאט לאט נחשפים לאור המודעות.
אנו נמצא את עצמנו מתבוננים על דברים ממקום שונה, מודדים דברים לפי אמות מידה חדשות,
נמצא את עצמנו בודקים אילו ערכים אנו רוצים לשמור ומה לשחרר, ושואלים שאלות עמוקות כמו
"מי אני?", "מי אני רוצה להיות?",
"מה מערכות היחסים שלי עם העולם מספרות לי?"
"מה עובד ו/או לא עובד בחיי?" "מה הייתי רוצה לעשות עם חיי?"
"האם אני מאמינ/ה שאני יכול/ה לקבל את מה שאני רוצה...?" ועוד
זה מצב מעורר חרדה ופחד, באופן טבעי, משום שהוא אינו מציע בסיס בטוח וזהות ברורה.
מה שהזדהינו עמו עד עכשיו משתנה - כדי שנוכל לצמוח אל תוך זהות חדשה ורחבה יותר.
הריק מלמד אותנו על ההיצמדויות שלנו - במה אנו נאחזים ומדוע,
האם אלו דברים שמשרתים אותנו ואת החזון שלנו, או שהגיע הזמן לשחרר.
זו הזמנה להתנסות ולהתמסר לאי-ידיעה.
רק כשאנו מאפשרים לעצמנו להפסיק "לדעת" בדרכים הרגילות, אנו יכולים להתחבר לידע חדש.
הריק ואי-הידיעה הם מצבים של הוויה (Being), יותר מאשר עשייה, מצב של חוסר תזוזה ושקט.
הדממה היא הפתח לידיעה רחבה יותר שבה נוכל לזהות אמת חדשה, ואפשרויות בחירה רבות וחדשות.
ה"אני" שלנו שאיתו אנו מזוהים הוא אגו מנטלי-
ישות שמבוססת על חשיבה ותהליכים פסיכולוגיים, ונשען על ביטחון העצמי אשלייתי של "אני חושב משמע אני קיים"-
כשיש חשיבה יש תחושת קיום של האני.
אם נשב בשקט, אפילו לדקות ספורות, נוכל לשים לב שמתנהלת שיחה פנימית מתמשכת בינינו לבין עצמנו
על העבר, על העתיד, על קיים ועל פנטזיות.
כל אחד שניסה לשבת למדיטציה הבחין בפטפוט הפנימי הזה.
מבט פנימה אל תוך האגו המנטלי מוביל לתחושה לא נוחה שהעצמי, ה"אני" לא ממש קיים.
זה הפחד מהאין, הריק.
הדיאלוג הזה מתגבר במצבי חרדה.
אנו יכולים לבנות את עצמנו ואת חיינו כפי שדמיינו, יכולים להגיע להישגים ולהצלחה הנכספת-
אך עדיין לא לחוש מסופקים, ממומשים ומאושרים.
זאת משום האגו אינו מסוגל להרגיש שלם כאגו מנטלי בלבד.
בין אם נכשל שוב ושוב או נצליח, חוסר הסיפוק מייצר שבר פנימי ואי אמון וגורם לנו להטיל ספק ולהבין שמשהו לא עובד.
כאן מתחיל תהליך התפכחות עד שנוצרת מודעות למצב הריק.
תהליך ההתפכחות והכניסה אל הריק מאופיין באי שקט וחיפוש אחר הסחות דעת.
כשתחושת חוסר המשמעות מתחילה לעלות, יש מאמץ לייצר פעילות רק כדי לא להסתכל פנימה.
(כנסו לקרוא עוד על התנגדות לשינוי ועל הלילה האפל)
נמצא את עצמנו מייצרים לעצמנו עוד ועוד עיסוקים אשר לא יתנו מענה אמיתי,
משום שברגע שאנו -האגו המנטלי- נהיה בהפסקה מהפעילות, נשתמש באותו דיאלוג פנימי כדי להימנע מלעמוד פנים אל פנים מול החרדה וחלקי הצל המודחקים.
ההתכנסות מתחילה כשהאגו המנטלי חווה התפכחות מהאשליה שלו בנוגע לעולם.
תחושות הייאוש, הבלבול והחרדה מהריק הקיומי לא מאחרים להגיע, כשאנו מבינים שהעולם החיצוני לא יכול לספק לנו את התשובות לחיפוש שלנו.
אנו מתחילים להבין שבלתי אפשרי שהעשייה בעולם תיתן לנו מענה מתמיד לרצונותינו העמוקים ושהאושר שאנו שואפים אליו אינו נמצא מחוצה לנו.
זהו ייאוש חיובי במובן שהוא מעניק לנו הזדמנות לתהליך של כניעה ושחרור האחיזה.
זוהי נקודה שזה אנו עשויים להרגיש שהגענו למקום מאד קשה אך היא בעצם הפוטנציאל להתחלה חדשה של חיים
ושל זהות שמעבר לאגו המנטלי.
תקופות הריק הן תקופות חשובות והכרחיות בהתפתחות האישית והרוחנית שלנו.
הריק הוא המקום שבו אנו משחררים את האשליות שכבר לא משרתות אותנו.
למרות שזה מרגיש כמו למות, הריק הוא לא המקום שבו אנו מתים, אלא זהו המקום שבו השקרים שאנו מספרים על עצמנו מתים, ואנו שואפים לחזור לחיבור עם מה שאמיתי - הגוף, הרגש, חיים ב'כאן ועכשיו'.
הריק מקושר לתקופת החורף ומשול לרחם הקוסמי.
שם מתחילים ונגמרים כל החיים. החושך הפורה שבו מקורם של כל הדברים וכל הזרעים גדלים.
מקום מנחם ומפחיד.
בתורת הצמצום הקבלית, הריק מתואר כ"חלל הפנוי",
בו אור האינסוף "מצמצם את עצמו מעצמו", כדי להותיר חלל לברוא בו עולמות.
במימד הנפשי – קיומו של "חלל פנוי" בנפש מהווה תנאי לבריאת עולמו של כל אדם;
על מנת להיברא אנו נדרשים קודם כל לפנות את עצמנו, אפילו מעצמנו.
המסר של הריק הוא להיכנע אל הלא נודע.
לאפשר לחושך הפורה של האין להזין את הזרעים החדשים הצומחים בתוכנו.
אנו נקראים להיכנע ולנוח, ולאפשר לחורף של חיינו לעשות עבורנו את העבודה.
לסמוך על כך שגם אם אנו לא יכולים לראות מה קורה מתחת לפני השטח,
זה לא אומר שדברים לא עובדים.
תמיד יש נקודת מפנה כשאנו נמצאים בריק.
מתוך תהומות של בלבול, עייפות, חוסר כיוון וחרדה - מתחיל לעלות קול פנימי עמוק של נחישות, רצון חזק יותר,
של החלטה שתוביל אותנו לכיוון חדש וברור יותר.
יש רגע שבו חלה תזוזה, הדברים הופכים בהירים יותר ואנו מרגישים שאנו מוכנים להתחיל לפעול וליצור את המציאות
שמבקשת להתממש.
לרב, בתחילה אותו קול פנימי ישמע באופן קלוש וחמקמק, אך תמיד יגלה לנו את הצעדים הקטנים והחדשים שעלינו לנקוט. הצעדים הבאים אחריהם, כבר יבואו מאליהם.
בעוד שאנו משחררים את הישן, מתפנה מקום לזרימה של תובנות ורעיונות חדשים ולבהירות גדולה.
זהו זמן שבו תהיה לנו נטייה יותר לחלום בהקיץ, לחשוב יותר על העתיד, על איך דברים יכולים להיות אחרת.
גם אם איננו רואים עדיין את הדרך *איך* ליצור את החדש, החזון הולך ומתבהר ונגלה לפנינו.
יכול להיות שנמשיך להתנסות בריק בתחומים מסוימים בחיינו, כמו למשל שינויים במערכות יחסים,
בעוד שבתחומים אחרים, כמו בעבודה, נתחיל לחוות יציבות ובטחון.
ככל שנמשיך להעמיק את העבודה הפנימית, את החיבור לעצמנו, לרגשות ולצרכים שלנו -
כך יתחילו להופיע נסיבות חדשות והשראה שיכוונו אותנו לעבר העצמי החדש גם בתחומים שעדיין לא ברורים.
לא נרצה למהר לקבל החלטה רק כדי שהדברים יחזרו להיות מסודרים ובטוחים יותר.
הריק, בהיותו חסר מבנה, חסר ודאות וחסר כיוון מוחשי, מלמד אותנו שיעור חשוב בשחרור שליטה והתמסרות אל הלא נודע, ומתוכו למצוא משאב ועוגן פנימי שעליו נוכל לסמוך כשהדברים מתפרקים.
ביציאה מהריק,
אנו עשויים למצוא את עצמנו שואפים לחדש קשרים עם אנשים,
נגלה שישנם מזונות והרגלים שאינם מיטיבים איתנו יותר, ונרצה לאכול יותר בריא, להפעיל את הגוף, למצוא תחומי עניין להעמיק בהם.
הגבולות שלנו ירגישו יותר ברורים ובטוחים, נרצה לתת ביטוי לעצמנו ולתת לקול שלנו להתבטא יותר בעולם,
להתחבר מחדש ליצירה ונחוש תחושת תכלית גדולה יותר.
בכל פעם שיש לנו תחושה פנימית שדברים אינם מתאימים יותר למי שאנחנו, בכל פעם שאנו מרגישים קריאה לבחון לעומק כיוון חדש-
עלינו לזכור שזו הזדמנות להתמסר אל הריק, אל אי-הידיעה ואל הפוטנציאל שהם מאפשרים.
להיכנס אל המקום השקט שבתוכנו כדי שנוכל לשמוע את הקול הפנימי שמכוון אותנו.
לחשוב באופן חיובי ורחב ולאפשר לעצמנו לחלום ולדמיין עתידים חדשים, שונים, מרגשים ומלאים יותר.
הריק הוא המקום שבו אנו פוגשים את עצמנו.
את עצמנו המקוריים ואת עצמנו העתידיים.
את הפוטנציאל הגבוה והכוח שלנו לברוא עולמות.
הוא הרחם שבו אנו מתים ונולדים מחדש, לגרסה האמיתית יותר שלנו.
אך כדי לעבור בתעלת הלידה הצרה והלוחצת, קודם כל, עלינו לקבל את כל מה שאנו מרגישים.
ככל שנתנגד לזה, כך יותר נסבול.
לקבל את זה שקשה לנו עכשיו, שחשוך ומוזר, ולזכור שיש לכל זה סיבה. לסמוך על התהליך.
זה הזמן להתקרקע, לחזור לבסיס, להחזיר את המיקוד לפיזי. לממשי.
גוף, נשימה, היבטים מעשיים של היומיום.
לנוח הרבה ולהיות אדיבים לעצמנו.
לאפשר לעצמנו לבלות את הזמן לבד אם אנו זקוקים לכך.
לתרגל טיפול עצמי ואהבה עצמית.
למצוא הנאה בדברים הקטנים יותר בחיים, כמו בילוי בטבע, יצירה, מוזיקה, כתיבה או קריאה.
הריק הוא זמן לריפוי ולבריאה.
היציאה מהריק מביאה לנו טרנספורמציה של תודעה, פתח לזווית ראייה גבוהה ורחבה, שעוזרת לנו להבין מדוע היינו צריכים לעבור את התקופה הזו.
זה תהליך של פרידה מחלקים ישנים, שאולי לא ישובו עוד.
תהליך של אובדן ואבל.
זהו תהליך של התפכחות, התעוררות והתבגרות.
זהו תהליך של בריאה, יצירה ולידה מחדש.
מאילו חלקים מזהות ישנה שלכם את נפרדים?
אילו חלקים אתם נקראים לפגוש?
איזו גרסה של העצמי שלכם נבראת ונולדת אל המציאות?
