מהי הקריאה לשינוי?
היא אותה בקשה לתת למה שאנו ראויים להיות.
לא הרעיונות הגרנדיאוזים על הצלחה חסרת גבולות, או פנטזיות של אגו מפואר.
אלא פשוט להיות.
החופש להיות כמו שאנחנו, אותנטיים, פגיעים, לא מושלמים.
ללא הדחף לתקן, ללא הצורך להתנצל או להסביר או להסתיר.
פשוט להיות.
על מנת שנוכל ליצור שינוי אמיתי בחיינו - עלינו לפגוש את כל אותם מקומות בתוכנו אשר נאבקים ומתנגדים לשינוי המיוחל.
כן, יש בתוכנו סתירות רבות ופרדוקסים,
חלק אחד דוהר קדימה
וחלק אחר מושך אחורה,
חלק אחד מלא תקווה, אמון וחזון
וחלק אחר חושש, קופא או מבקר.
אנו זקוקים למקום בו נוכל לפגוש באומץ את החלקים הסותרים הללו, להקשיב להם וליצור ביניהם קשר של אחדות וקבלה.
אנשים הם יצורי הרגל.
הרגלים מייצרים יציבות, ודאות ובטחון.
אך לעיתים כוח ההרגל משתרש בנו כדפוס,
והופך מדבר חיובי שמשרת אותנו - לחלק מנרטיב וזהות עצמית כשכבר לא רלוונטיים עבורנו, שאנו מתקשים לשחרר מאחיזתם.
אנו מייחלים לשינויים בחיינו,
לשחרר הרגלים מזיקים, להכניס תנועה אל תוך קיבעונות, ליצור אמונות ודפוסים חדשים
אך מוצאים את עצמנו דוחים, נמנעים ומתנגדים לשינוי.
דחיינות אינה תכונת אופי, עצלות או עניין של הימנעות מעבודה; זהו מנגנון התמודדות עם מתח.
דחיינות היא צורה של הפגת מתח שהופכת להרגל.
כשאנו עושים משהו מהנה במקום לעסוק בלחץ, אנו מרגישים הקלה. ההקלה מגיעה בדרך של שחרור דופמין,
שהוא ממש ממכר מבחינה פיזיולוגית, וכך גדל הסיכוי שנחזור וניתקע בדפוס של דחיינות.
ככל שאנו דוחים את ההתמודדות עם המתח והמורכבויות ונשארים באזורי הנוחות הבטוחים והקלים,
כך נימנע מראש מלנסות, מלהתחיל, מלפעול.
הימנעות שומרת עלינו מעימות עם מה שמעורר בנו חרדה, אך לאורך זמן משמרת בנו את המתח והחרדה.
דחיינות והימנעות הן במילים אחרות- הפחד שלנו משינויים.
בבסיס ההתנגדות לשינוי עומד פחד עמוק ויסודי.
אולי זה פחד מכישלון. אולי זה פחד מהצלחה. אולי זה פחד מפגיעות. או שאולי זה פחד לפגוע במישהו אחר.
אך כולם בסופו של דבר ביטויים של פחד מהלא נודע.
ככל שמשהו מאיים על הידוע והמוכר ועל הזהות שלנו, כך נימנע יותר מלעשות זאת.
המשמעות היא שככל שמשהו מאיים לשנות את האופן שבו אנו רואים את עצמנו, את האופן שבו אנו מאמינים לעצמנו,
כך נתמהמה עם להתמודד עם זה.
זו הסיבה שאנו לעתים קרובות כל כך מפחדים מההצלחה -מאותה הסיבה שמפחדים מכישלון -
היא מאיימת על מי שאנו ועל מה שאנו יודעים כעת.
חשוב לציין, תגובות הכעס, חוסר הסבלנות, ההכחשה, ההשלכה והשהייה שלנו- כהתנגדות לשינוי,
הן לא בכוונה או בכדי לחבל בתהליך, אלא מתוך הגנה ומאבק על המוכר, הידוע והישן שלא ייכחדו.
אנחנו מתנגדים כי בדרך כלשהי אנו חווים בסיטואציה איום שעלול לסתור את האמונות שיש לנו לגבי עצמנו והעולם, ועל הזהות העצמית שלנו.
יש לנו צורך בביסוס עצמיות קבועה כלשהי בתוך עולם משתנה, דינמי המתהווה מרגע לרגע,
וזהו צורך אנושי וטבעי, שאנחנו תופסים כהישרדותי וקיומי.
בין שתפיסת העצמי שלנו חיובית או שלילית, היא דרושה לנו כדי להתקיים ולהתמודד.
אך יש בה גם חלקי צל - שטחים שבהם אנו נשארים עיוורים לחוויה שלנו.
התודעה מנסה להכחיש, להדוף, לא לראות.
ההרגלים שלנו הם אוטומטים שונים שנוצרו עם הזמן.
למשל האוטומט שמנסה להדוף כל דבר מכאיב על ידי התנגדות לו ושליטה עליו שמתבטאות בדיבור תוקפני ומכאיב כלפי עצמנו,או האוטומט שמנסה להעצים כל דבר נעים מהפחד שתכף ייעלם,
או האוטומט של היאחזות בעמדות ובדעות כדי לבסס תחושת עצמי יציבה.
תהליך שינוי, עד כמה שהוא חיובי ומיטיב, עלול לעורר חוסר אמון או חשש מפני חוסר שליטה, אי-ודאות או פחד לאבד את הזהות המוכרת שלנו.
רמות שונות של התנגדות נחשפות כאשר אנחנו מתחילים לחשוב על שינוי האוטומטים לחוויות הגופניות, לרגשות ולמחשבות שלנו.
ההתנגדויות הללו אינן מקריות.
הן חושפות את העובדה שההרגלים וחלקי הצל, יוצאים אל אור המודעות ונאבקים על עצם קיומם.
כשמשהו באישיות שלנו משתנה - האגו נאבק על הישרדותו.
אנחנו מפחדים לאבד את תחושת העצמי המוכר גם כשהוא שק של הרגלים שאנחנו יודעים כי כבר אינו משרת אותנו.
ברגע שאנו מתחילים לחשוב על ביצוע שינוי כלשהו - התהליך מתחיל, ושם, יכולות לעלות ולצוף בנו שאלות חשובות
אשר יסמנו לנו את המקומות שבהם אנו אחוזים בפחד מאותו שינוי.
- מי אהיה אם אפסיק לבקר את עצמי ללא הרף?
- מי אהיה אם אפסיק לרצות ואתחיל לשים גבולות?
- איך אחרים יגיבו אליי לנוכח השינוי?
- איך אשרוד אם אכנע למחשבות הכואבות ואקשיב להן?
- איך אוכל לשאת רגשות קשים של כעס, צער וכאב, שלמדתי כל כך טוב להכחיש ולהדחיק?
ולחלופין-
- מי אהיה אם אתן לכאב להיות, מבלי הדחף לשנות אותו או לברוח?
- מי אהיה אם אמצא קול של חמלה והבנה כלפי הגוף והרגשות שלי?
- אילו חיים יכולים להיות לי אם אטפח ערות, נוכחות ויציבות אל מול הסחות הדעת מהכאן ועכשיו?
השאלות והפחדים מתעוררים באופן טבעי.
הם מסמנים לנו את גבולות העצמי המוכר והמורגל, ועשויים להיות חוויה חשובה שכאשר אנו מכילים אותה ומבינים אותה.
עלינו ליצור בסיס ועוגן של יחס מקבל, יציב וער. מקום שבו נוכל להציף את השאלות, לשהות עם החרדה מאי הודאות.
מקום שבו נוכל להטיל ספק בסיפורים שיש לנו על עצמנו, באמונות ובהגדרות העצמיות שלנו.
להתאבל על הכאב, להכיר בכעס ובתסכול, לוותר על הגרנדיאוזיות ולהכיל תחושות של בושה, בינוניות וכישלון.
אבל זהו אותו מקום שבו גם נוכל לזהות את הפוטנציאל
של מודעות רחבה, חומלת, גמישה ופתוחה.
של הגדרה עצמית דינמית, חופשיה אשר לא מפחדת להשתנות כל רגע, מרגע לרגע, עם תנועת החיים עצמם.
זו ההזמנה לראות מה מתקיים עכשיו.
לשים לב לגוף, לנשימה, לקצב המחשבה.
לטפח יחס ער, מכיל ומקבל.
ומתוך המקום המקבל, זה שלא מתנגד, ליצור שינוי ובחירות מודעות.
זו הזמנה להביט בתבניות וההרגלים המוכרים אך מעכבים שלנו,
ולטפח מרכז יציב ושקט בתוכנו, שנוכל לבטוח בו בעת שאנו זורמים עם השינוי.
בדקו מה תומך בכם כשאתם מטילים ספק במוכר ובידוע?
אלו משאבים או מרחבים מחזיקים יכולים לאפשר לכם לעשות עבודת צל?
איזה פוטנציאל גבוה אתם יכולים לזהות, שכבר מתקיים, שאליו אתם שואפים ביצירת המציאות הרצויה לכם?
- מהם המאפיינים שלו?
- מהי תפיסת העצמי שלו?
אילו סיפורים ישנים אתם מחזיקים על עצמכם - והאם אתם בשלים להתחיל סיפור חדש? שונה...?
