לנוּע דרך הרִיק

הריק הוא מצב תודעה של מעבר ושל שינוי, שאנו מתנסים בו לאורך חיינו פעמים רבות.

הריק קורה כשאנו מוותרים על היבט מסוים של העצמי שלנו, ומתמסרים אל היבט חדש וגבוה יותר.

זוהי הלידה של חלק חדש של העצמי בתוך המציאות.

כשאנו מתנסים בריק אנו יכולים לחוש שחוקי המשחק משתנים במהירות, שאיננו מכירים אותם עדיין,

ושהיסודות מתמוטטים ומשאירים אותנו ללא קרקע יציבה ומוצקה.

זהו מצב שיכול להימשך שעות, ימים או אפילו חודשים, מצב שבו אנו משאירים מאחורינו מבנים מוכרים, הרגלים, התנהגויות וגישות מוכרות, ונכנסים עמוק פנימה כדי להתרחב אל מעבר לגבולות הנוכחיים וליצור מבנים חדשים שתואמים יותר את התדר שאליו אנו מתפתחים.

זוהי תקופה שמאופיינת בסתירות פנימיות ובלבול -

החדש עדיין לא מבוסס והישן עדיין לא עזב.

הם קיימים זה לצד זה.

לרב, זהו מקום שאינו נוח לאישיות שאוהבת דברים מוגדרים וודאות.

כניסה אל הריק יכולה לקרות בעקבות ארוע קשה בחיים כמו-

פרידה, מוות של אדם קרוב, פיטורין או כל שינוי מטלטל אחר.

זה יכול להגיע בבת אחת ובעוצמה חזקה.

ובמקרים אחרים בהדרגה, נבנה לאט ומתפתח עד שלא ניתן להתעלם.

זה יכול לקרות בכל גיל.

משבר גיל בגילאי 30-35 או 45-55, ביחס לשינויים שקורים בחיים סביב הגילאים הללו, או כשינוי ההורמונאלים (גם אצל גברים) כמשבר גיל המעבר.

לעיתים, תקופה של בלבול, אי סדר וריק יכולה להופיע גם אצל אנשים המתרגלים מדיטציה שנים רבות,

מתוך תרגול עמוק ואינטנסיבי של מדיטציה.

בסופו של דבר, לא באמת משנה מהן הנסיבות או מהו הגיל, המשבר הוא אותו משבר, אשר נובע משורש רגשי עמוק

ובעל פוטנציאל צמיחה גדול.

זו תקופה שמאופיינת בחוסר עקביות במצבי הרוח ובמצבים המנטליים.

נוכל להיות רגישים ורגשניים מאד, או לחלופין לחוש קהות רגשית.

החשיבה הופכת מעורפלת, ונמצא את עצמנו מתקשים לחשוב בחדות ובבהירות.

תחושת הזמן מתערבבת ונתקשה לזכור דברים שידענו יום קודם, נתקשה להבין מה אנו רוצים ולקבל החלטות.

מכיוון הריק הוא זמן של שינויים ועבודה פנימית, גם ההכרה לומדת לחשוב בדרכים חדשות ולכן מאתגר יותר לפרש את הדברים ולחשוב בדרכים הישנות.

זוהי תקופה שבה כל מה שידוע לנו פתאום מוטל בספק,

וזה הרבה פעמים מרגיש כאילו שעוגנים המוכרים כבר אינם עובדים כבעבר ושהדברים מתפרקים.

בתקופות של ריק אנו עשויים לחוש שינויים גם ברמה הפיזית-

או בעודף אנרגיה, נמרצות ותזזיתיות,

או בכבדות, עייפות ורצון לישון יותר מהרגיל.

גם כאן לרב נשפוט את החוויה ונמצא את עצמנו דואגים שאין לנו מספיק אנרגיה, אך הביטוי של צורך ביותר מנוחה ושינה מורגש כדי שנוכל להטמיע את כל השינויים הפנימיים שמתחוללים בנו.

כשאנו לא קשובים לצורך שלנו בהאטה ומנוחה, אנו עשויים למצוא את עצמנו יוצרים מחלות משניות כדי שנעצור ונרפה - כאבי גב, גרון, ראש, מערכת חיסונית חלשה, חולשה כללית וכו'

בזמן הזה אנו עשויים לגלות שאנו מעדיפים הרבה יותר את הלבד.

שהייה בחברת אנשים אחרים יכולה לגרום לנו לעוררות יתר או לחוש מרוקנים.

נוכל למצוא את עצמנו הרבה פחות חברותיים מהרגיל, מרוחקים יותר מבן או בת הזוג מבדרך כלל, ועם פחות תשוקה לקשר אינטימי פיזי.

הנטייה הראשונית שלנו תהיה לשפוט את תחושת הבדידות וההתבודדות כמשהו חריג או לא בסדר,

אך למעשה זו "רגרסיה" שמאפשרת לנו לשוב ולחזור לעצמנו. מעין ריטריט כדי להתחבר לקשר שלנו עם עצמנו שאולי קצת אבד.

התנועה על הספירלה - משמעה חזרה לאחור על מנת להתקדם, מכיוון שמה שהודחק יכול לחזור רק דרך רגרסיה.

זהו זמן שבו הרבה דברים לא מודעים בחיינו ובתוכנו שהיו ב"צל", לאט לאט נחשפים לאור המודעות.

אנו נמצא את עצמנו מתבוננים על דברים ממקום שונה, מודדים דברים לפי אמות מידה חדשות,

נמצא את עצמנו בודקים אילו ערכים אנו רוצים לשמור ומה לשחרר, ושואלים שאלות עמוקות כמו

"מי אני?", "מי אני רוצה להיות?",

"מה מערכות היחסים שלי עם העולם מספרות לי?"

"מה עובד ו/או לא עובד בחיי?" "מה הייתי רוצה לעשות עם חיי?"

"האם אני מאמינ/ה שאני יכול/ה לקבל את מה שאני רוצה...?" ועוד

זה מצב מעורר חרדה ופחד, באופן טבעי, משום שהוא אינו מציע בסיס בטוח וזהות ברורה.

מה שהזדהינו עמו עד עכשיו משתנה - כדי שנוכל לצמוח אל תוך זהות חדשה ורחבה יותר.

הריק מלמד אותנו על ההיצמדויות שלנו - במה אנו נאחזים ומדוע,

האם אלו דברים שמשרתים אותנו ואת החזון שלנו, או שהגיע הזמן לשחרר.

זו הזמנה להתנסות ולהתמסר לאי-ידיעה.

רק כשאנו מאפשרים לעצמנו להפסיק "לדעת" בדרכים הרגילות, אנו יכולים להתחבר לידע חדש.

הריק ואי-הידיעה הם מצבים של הוויה (Being), יותר מאשר עשייה, מצב של חוסר תזוזה ושקט.

הדממה היא הפתח לידיעה רחבה יותר שבה נוכל לזהות אמת חדשה, ואפשרויות בחירה רבות וחדשות.

ה"אני" שלנו שאיתו אנו מזוהים הוא אגו מנטלי-

ישות שמבוססת על חשיבה ותהליכים פסיכולוגיים, ונשען על ביטחון העצמי אשלייתי של "אני חושב משמע אני קיים"-

כשיש חשיבה יש תחושת קיום של האני.

אם נשב בשקט, אפילו לדקות ספורות, נוכל לשים לב שמתנהלת שיחה פנימית מתמשכת בינינו לבין עצמנו

על העבר, על העתיד, על קיים ועל פנטזיות.

כל אחד שניסה לשבת למדיטציה הבחין בפטפוט הפנימי הזה.

מבט פנימה אל תוך האגו המנטלי מוביל לתחושה לא נוחה שהעצמי, ה"אני" לא ממש קיים.

זה הפחד מהאין, הריק.

הדיאלוג הזה מתגבר במצבי חרדה.

אנו יכולים לבנות את עצמנו ואת חיינו כפי שדמיינו, יכולים להגיע להישגים ולהצלחה הנכספת-

אך עדיין לא לחוש מסופקים, ממומשים ומאושרים.

זאת משום האגו אינו מסוגל להרגיש שלם כאגו מנטלי בלבד.

בין אם נכשל שוב ושוב או נצליח, חוסר הסיפוק מייצר שבר פנימי ואי אמון וגורם לנו להטיל ספק ולהבין שמשהו לא עובד.

כאן מתחיל תהליך התפכחות עד שנוצרת מודעות למצב הריק.

תהליך ההתפכחות והכניסה אל הריק מאופיין באי שקט וחיפוש אחר הסחות דעת.

כשתחושת חוסר המשמעות מתחילה לעלות, יש מאמץ לייצר פעילות רק כדי לא להסתכל פנימה.

(כנסו לקרוא עוד על התנגדות לשינוי ועל הלילה האפל)

נמצא את עצמנו מייצרים לעצמנו עוד ועוד עיסוקים אשר לא יתנו מענה אמיתי,

משום שברגע שאנו -האגו המנטלי- נהיה בהפסקה מהפעילות, נשתמש באותו דיאלוג פנימי כדי להימנע מלעמוד פנים אל פנים מול החרדה וחלקי הצל המודחקים.

ההתכנסות מתחילה כשהאגו המנטלי חווה התפכחות מהאשליה שלו בנוגע לעולם.

תחושות הייאוש, הבלבול והחרדה מהריק הקיומי לא מאחרים להגיע, כשאנו מבינים שהעולם החיצוני לא יכול לספק לנו את התשובות לחיפוש שלנו.

אנו מתחילים להבין שבלתי אפשרי שהעשייה בעולם תיתן לנו מענה מתמיד לרצונותינו העמוקים ושהאושר שאנו שואפים אליו אינו נמצא מחוצה לנו.

זהו ייאוש חיובי במובן שהוא מעניק לנו הזדמנות