כולנו חווינו בגידה ופגיעה מידי אחרים, בדיוק כשם שהכאבנו אנחנו לעצמנו ולאחרים, בידיעתנו או שלא בידיעתנו.
זה בלתי נמנע.
ישנן סיבות רבות למה אנחנו בוחרים להיאחז בפגיעה, באכזבה, בכעס ובכאב, ומסרבים להרפות ולסלוח.
לפעמים להחזיק בכעס נותן לנו הרגשה של כוח על פני חולשה.
לפעמים דרך ההזדהות עם עמדת הקורבן אנו זוכים לסימפתיה, רחמים, דאגה, ויחס מכיל ואוהב.
לפעמים הפגיעה היא באמת כואבת ומפרקת, והנכונות להסכים לקבל את מה שאירע הוא קשה מנשוא,
ומעמיד אותנו בפני שאלות רבות, ביניהן-
מה זה אומר עליי אם אני אסלח על דבר שכזה?
לרוע המזל, פעמים רבות אנו נוטים להיאחז כל כך בסיפור הפגיעה, כך שהוא הופך לנרטיב, לחלק מהזהות העצמית שלנו, ושולל מאיתנו את היכולת להתרחב וגדול ולפתח בתוכנו איכויות מיטיבות כמו חמלה, אינטימיות, אמון והתמסרות.
כאשר אנו נצמדים לכעסים, לחרטות, לרגשות ותחושות קשים, לדפוסים ואמונות שמעכבים אותנו- אנו למעשה יוצרים *עוד* מאותו הדבר שאנו מבקשים לשנות בחיינו.
מערכות היחסים שאנו מתחזקים עם העולם, הם כשיקוף ומראה ליחסים שלנו גם עם עצמנו.
כשאנחנו חשים בושה ואשמה, אנחנו לא יכולים לסלוח לעצמנו על העבר שלנו.
כאשר איננו יכולים לסלוח לעצמנו - אנו משליכים את כאבנו על אחרים.
אנו שופטים ומביישים את עצמנו את האחרים כהסחת דעת מהקושי ביחסים שלנו עם עצמנו.
סליחה לעצמנו ולזולת היא הבסיס לריפוי.
בלעדיה חיינו כבולים, ואנו נאלצים לחזור על הסבל מהעבר ללא יכולת להרפות ממנו.
היא נועדה ביסודה לטפל בנו, לטובת הבריאות הנפשית שלנו.
זוהי דרך להרפות מהכאב שאנו נושאים בתוכנו.
עבודה עם הסליחה היא תהליך.
סביר להניח שיהיה עלינו לעבור דרך צער, כעס, אבל, כאב ובלבול.
לסלוח אין פירושו להסכים או לאשר את מעשיהם השגויים של אחרים.
הסליחה לא מוחקת את מה שאירע. לא שוכחת. ואינה מתעלמת מהעבר.
אינה מתעלמת מהאמת ומהסבל שלנו.
היא מכירה בעוול שנעשה, בפגיעה, בטעות.
היא דורשת אומץ, יושר ובהירות.
אנו נדרשים להכיר במה שקרה וברגשות הכואבים שלנו, בבגידה, בפגיעה, בכל הסיפור הקשה ולהרגיש את אחיזתו בנו.
על מנת ששינוי אמיתי יתרחש - עלינו להסכים להשתנות.
להסכים לעשות פעולה שתשחרר את הקארמה והדרמה שחוזרות שוב ושוב בחיינו.
זו קריאה לרפא את מה שלא נפתר בעבר שלנו.
הדבר שקרה, נמצא כאן, במודע או שלא במודע, כלוא בגופנו, ברגשותינו, בתודעה. ועלינו לכבד ולהכיר במנת הצער שלנו, ולהכיל אותו במלוא החמלה שיש בליבנו- על מנת שנהיה חופשיים.
זהו תהליך עמוק שנותן מקום של כבוד בתוך הלב לעצב ולעלבון.
ובבוא הזמן, כאשר אנו מרשים לעצמנו לחוש את כאב שיש בנו, הסליחה מביאה איתה תחושת הקלה וחופש.
מה בין סליחה ומחילה
"סליחה היא ויתור על התקווה לעבר טוב יותר"
כשאנו מתעמתים עם הכאב והצער שבגידות ואכזבות העבר מעוררים בנו אנו מגלים את תנועת הלב הנפתח,
את המסוגלות לסלוח למרות הכל.
הרפייה זה עקרון המפתח. להשליך. לשחרר.
"להניח לדברים להיות"- מיטיב לבטא את החופש שטמון בפעולת השחרור וההרפייה.
אין טעם להתווכח עם המציאות, אלא לקבל אותה בחיוך על פני בחירה בסבל ובמירמור.
המחילה באה מלשון "מחול".
על היכולת שלנו להפוך את הסיטואציה הכואבת לריקוד.
היכולת למחול עוזרת לנו לא רק לקבל את העובדה שמה שקרה- קרה, ושלא ניתן לשנות את זה, אלא גם מאפשרת לנו את היכולת לראות שיצא מזה גם משהו חיובי. שהמשבר יצר לנו הזמנות להתפתח, לגדול, שהנפילה היא חלק מריקוד החיים.
הנכונות למחול כרוכה בהכרה עמוקה שהדברים הם לטובתנו, ובנכונות לוותר על הקורבנות ולומר 'כן' לחיים,
על אף חוסר הצדק, הכאב והסבל שהם מביאים.
כיצד לקחת אחריות, להתנצל ולמחול
לקחת בעלות על החלק שלי.
הצעד הראשון הוא להתבונן בעדינות ובאהבה בתגובות ובהתנהגות שלנו.
אם אתם נוטים לבקר את עצמכם בגלל טעויות, זה יכול להיות אתגר.
עשו כמיטב יכולתכם להיות העד הלא שיפוטי, וזכרו שכולנו אנושיים.
לתת לגיטימציה, לקבל ולסלוח
כל רגע הוא הזדמנות לשנות, לראות דברים אחרת ולשנות את האנרגיה שלנו.
שימו לב לדיאלוג הפנימי שלכם, לתחושת הרתיעה וההתנגדות- ובחרו אחרת.
1. היו עדים למחשבה המזיק והביקורתית.
2. נשמו לתחושת אי הנוחות.
3. חשו את התחושה.
4. אמרו לעצמכם, "אני עושה כמיטב יכולתי, אני אנושי/ת וחמוד/ה"
טיפול והתמודדות עם המצב והפקת לקחים
כשאנו מבצעים שגיאה, או כשהתאכזבנו ונפגענו ממישהו אחר קל להתבוסס באשמה, כעס ובבושה, כדי להימנע מלטפל במצב.
נרצה לבדוק מה עלינו לעשות בעקבות אותה סיטואציה.
אולי במקרה מסוים אנו צריכים להתנצל.
אולי במקרה אחר זה אומר להגדיר ולהציב גבול ברור.
אולי זה שיעור עבורנו לבדוק במי ובמה אנחנו רוצים להקיף את עצמנו.
אולי זו הזדמנות לשים לב לסיטואציות נוספות שבהן אנו מגיבים באופן דומה, ושער עבורנו להתחיל להתבונן על הטריגרים והפצעים שלנו.
אולי זה בא ללמד אותנו על תקשורת מקרבת, ועל שיח שיש בו הקשבה במקום מגננה ושיפוטיות.
סליחה נדרשת וגם אפשרית.
לעולם לא מאוחר מדי למצוא מחילה ולהתחיל מחדש.
ללא הסליחה והמחילה של הלב החכם, נמשיך להיות כבולים ולשאת את מטעני העבר שלנו עד סוף ימינו.
הדבר דומה לפגישה בין שני שבויי מלחמה לשעבר.
שאל האחד: "האם סלחת לשוביך?"
ענה השני: "לעולם לא אסלח להם".
הביט הראשון ברכות בעיניו של השני ואמר: "אם כך אתה עדין שבוי בידיהם".
•○•
תהליך המחילה שלנו עלול לכלול את סיפורי מעשי העבר ודרישה לצדק,
אולם בסופו של דבר הוא מביא גם לשחרור העבר ולעיזבתו מתוך חמלה, לטובת עצמנו וגם למען האחרים.
להמשיך הלאה פירושו להרפות מהמחשבות והשחזור הכפייתי על העבר, להרפות מתחושת הבגידה, האכזבה, הדחייה והנטישה. כך נוכל להתמסר אל זרימת החיים, עם אמון וחמלה.
ישנם כאבים עמוקים שאולי יהיה לנו קשה יותר לשחרר או לחוש הקלה.
נרצה להיות עדינים ולסלוח לעצמנו שאנחנו עדיין לא מסוגלים להרפות ולהמשיך הלאה.
סליחה לא יכולה להיות מאולצת.
הסתפקו בכוונה שלכם, ברצון ובנכונות לסלוח, ופיתחו את ליבכם עם המון רכות, חסד וחמלה לתהליך שבו אתם נמצאים ♡
"בשטיפת ידיי
אני מנקה את תודעתי
מאותן מחשבות נושנות
ומציע להושיט יד
לכל משימה חדשה..."
(אד בראון)
