מה בעצם אנו רוצים מהחיים?
מעבר לכל הישג, לכל רכוש, לכל שיא...
בסופו של יום, אנו רוצים להיות מאושרים.
רוצים שתחושת השמחה והרווחה ימלאו וישטפו אותנו- בלב, בגוף ובנפש.
אך החיים מביאים איתם שלל חוויות ושלל רגשות, בהן צער, כאב ואכזבה, ורבים מאיתנו למדו באופן לא מודע, לנעול ולסגור את גוף הרגש מחשש מפני פגיעה עתידית.
החיים לאט הופכים כהים וקהים, כאילו נוצר חיץ ומרחק בינינו לבין העולם והחוויה הרגשית שלנו אותו.
נכון, אולי הניתוק והאדישות מגנים עלינו מפני הצפה רגשית, מורכבויות מאתגרות והתקפי חרדה,
אך לאט אנו מגלים שאנו הופכים קהים רגשית גם אל מול חוויות שפעם היו מעוררות בנו התרגשות, התלהבות ושמחה.
כשטווח החוויה הרגשית שלנו מצטמצם, אנו מרגישים ריקנות, חוסר עניין וניתוק מהקרובים אלינו, מהגוף שלנו ומעצמנו. ושאנו לכודים במצב הזה.
כאילו שהאור כבה ואיבדנו את נתיב השמחה והחופש.
אחדים מאיתנו ישקעו בתוך תחושות התסכול וחוסר האונים, ואחדים יחפשו חוויות קצה שיגבירו את העוררות הרגשית.
אך דבר "בחוץ" לא יוכל למלא את אותה ריקנות או להתמודד במקומנו עם תחושות ורגשות מתאגרים.
כשאנו מתחילים במסע עבור עצמנו, ומוכנים לקבל ולהכיל את הפצעים הרגשיים שלנו- את הרגשות הקשים- אז יפתחו בפנינו גם הרגשות הנעימים ונתיב השמחה.
מה מביא שמחה לחייכם?
האם אתם יודעים מה עושה אתכם מאושרים?
או שאתם כל כך עסוקים בהתחייבויות היומיומיות שלכם, עד שאתם דוחים לזמן עתידי את מה שמביא לכם שמחה?
האם זמנכם מלא ועמוס- איך אינו מלא בדברים שאתם רוצים?
כאשר אתם מדברים עם מישהו בטלפון, האם אתם נותנים לו להמשיך לדבר מעבר לנקודה בה אתם מרגישים שאתם רוצים לסיים?
האם אתם מאזינים לסיפורים שמדכאים את האנרגיה שלכם?
האם אתם קובעים פגישות למרות שבאמת אין לכם רגע לנשום?
בחיים, ישנם נתיבים רבים שמתוכם אנו יכולים לבחור-
ישנו נתיב הרצון, נתיב המאבק, וישנו גם נתיב השמחה והחמלה.
לעיתים כה קרובות אנו מתנגדים למה שאנחנו הכי רוצים לעשות, ויוצרים לעצמנו חיים שאינם שמחים,
אם מתוך אמונה שאנו מחויבים לאחרים, או מתוך צורך פנימי להרגיש שאחרים זקוקים לנו.
אנו מוצאים את עצמנו במקום עבודה, מערכת יחסים או כל דבר אחר שאינו מיושר עם הצרכים והרצונות שלנו,
והופכים מתוסכלים, כבויים ואף מנותקים.
החושים שלנו ותשומת ליבנו נתפסים כל רגע ע"י רעשי רקע ומפגש עם העולם החיצוני, ומוסחים מהמסרים שאנו מקבלים מבפנים.
האתגר בנתיב השמחה הוא ליצור חופש.
נרצה לבדוק עם עצמנו מדוע אנו מרגישים מחויבים לאנשים ולצורות שיצרנו.
המשימה הגדולה שלנו היא לא לתת לדעתנו להיות מוסחת על ידי מה שנקרא בדרכנו, מה שקורא לנו ומושך אותנו-
אלא תחת זאת למצוא את המרכז שלנו, לשחרר את מי ומה שלא משרתים את טובתנו ולמשוך אלינו את כל הדברים שנמצאים בהיערכות נכונה עם הישות הפנימית שלנו.
אך חופש חיצוני אינו מספיק, אנו זקוקים גם לחופש פנימי -
החופש להביע את עצמנו ואת רגשותינו בפתיחות.
בכל אחד ואחת מאתנו עמוק בפנים נמצא הילד התמים והחופשי.
ילדים, אינם צריכים סיבה מיוחדת כדי להרגיש שמחה.
לרע המזל, לאורך השנים תחושת השלמות שלנו נפגעת, רוחנו נשברת והשמחה הופכת זרה.
אנו לומדים "לכלוא" את תחושת החיות המתפרצת, את ההבעה האותנטית שלנו
וזרימת האנרגיה הופכת לדחוסה וחסומה.
מתח שרירי כרוני בחלקי הגוף השונים מייצג את הכלא שמונע ביטוי חופשי של הנשמה.
המתיחות והכיווץ מעידים על עצירת דחפים והתנועה, שאנו איננו מעיזים לבטא בחופשיות מתוך פחד בושה ואשמה.
כאנשים בוגרים- אנו מהלכים עם ילדים פנימיים לחוצים, חרדים ומכווצים.
אנו מקהים את חושינו כדי לא לחוש את הכאב, הפחד והבושה. מפצלים את הקשר בין הראש (מחשבות) לגוף (תחושות ורגשות) וההדחקה הופכת לדרך חיים.
הדחקת רגשות היא תהליך הקהיה שמצמצם את הפעימה הפנימית של הגוף, של חיוניותו ואת רמת העוררות שלו.
זו הסיבה שהדחקה של רגש אחד מדחיקה את כל הרגשות.
הרגשות העמוקים שקברנו הם הרגשות של הילדים שהיינו-
הילדים שהיו חופשיים, תמימים ושידעו שמחה, עד שרוחם כבתה כי הם אולצו להתבייש ולהרגיש אשמים
בדחפים ובביטוי הטבעיים שלהם.
הילדים הללו עדיין חיים בקרבנו, בליבנו, אבל איבדנו אתם את הקשר- ומכאן שאיבדנו את הקשר עם החלק הכי עמוק שלנו.
לעיתים, מצב כזה נוצר משום שאיננו מאמינים שמגיע לנו לקבל את מה שאנו רוצים ושאיננו ראויים להיות מאושרים ושמחים.
כדי למצוא את עצמנו ואת נתיב השמחה שלנו, עלינו להיות אמיצים אל מול הפחדים ולצלול לעומק הקיום שלנו.
לצאת למסע אל נבכי תת-המודע שבגוף ובנפש.
שמחה אמתית באה מתוך פעולה של התכוונות פנימית ומתוך הכרה במי שאנו.
עלינו ללמוד לתת אמון מחדש, להתמסר, ולהאמין שאנו ראויים. להיפתח לקבל את מה שהעולם רוצה לתת לנו.
האם אתם מוכנים לקחת את הסיכון ולעשות את מה שאתם אוהבים?
האם אתם מוכנים לתת אמון בחיים שיתנו לכם את ההזדמנות?
אתם אתם מוכנים להיות פתוחים ולקבל את מה שמגיע?
ויותר מזה- האם אתם מוכנים להאמין שמגיע לכם?
כל רגע עולות בהכרה שלנו לחישות אינטואיטיביות שמכוונות אותנו לצעד הבא שלנו ולמה שאנו רוצים ואוהבים.
זה יכול להיות צעד פשוט כמו להתקשר למישהו או לקרוא ספר מסוים.
זה יכול להיות דבר שנראה שגרתי, מובן מאליו-
אך כל הקשבה לצעד קטן כזה מקרבת אותנו יותר לנתיב הגבוה של השמחה בחיינו.
כשאתם מתעוררים בבוקר, שאלו את עצמכם, מה אתם יכולים לעשות היום שיביא לכם שמחה והנאה?
בדקו מה אתם יכולים לעשות כדי לשחרר את עצמכם ממאבקי כוח, או מנושא כלשהו בחייכם שמרוקן אתכם מאנרגיות.
איך תוכלו לפנות יותר זמן לטפח שלווה ושלום פנימיים?
נתיב השמחה כרוך ביכולת לקבל.
יש כל כך הרבה דברים להעריך ולהכיר תודה בעבורם.
אחת הדרכים לקבל יותר היא להקדיש זמן להעריך את מה שכבר יש לנו. לשמוח בחלקנו.
הפרחים בחוץ, חיוך של ילד, גג מעל לראשנו, נשימה של אוויר נקי ורענן, אנשים אהובים שמסביבנו, שקיעה מרהיבה...
איך נתחבר חזרה לנתיב השמחה והחופש
1.ערכו רשימה של שבעה דברים שאתם אוהבים לעשות, שאתם מרגישים שמחים כאשר אתם עושים אותם,
ושלא עשיתם אותם בחודשים האחרונים.
זה יכול להיות כל דבר- מלשכב בשמש, לצאת לטיול, לקבל מסז', להגשים מטרה, להתעמל, לצאת לבילוי, לקרוא ספר...
2. רשמו לצד כל אחד מאלה מה עוצר אתכם מלהגשים אותו -
גם המעצורים הפנימיים (כמו רגשות ומחשבות)
וגם מעצורים חיצוניים (מישהו, חוסר באמצעים, כסף..)
3. קחו שניים או שלושה מהדברים שמשמחים אתכם מהרשימה,
וחשבו על צעד אחד שאתם יכולים לעשות כדי לקרב אותם לתוך חייכם.
4. תרגלו עבודה שמכוונת להזרמת אנרגיה, תנועה וביטוי לשחרור מתח מהגוף - עבודת נשימה, ריקוד, קרקוע
או טיפול רגשי מכיל ובטוח, מכוון גוף-נפש.
שמחה היא לא גישה מנטלית. אנחנו לא יכולים "להחליט" להיות שמחים.
שמחה היא צליל פנימי שמגיע מעומק ההוויה שלנו.
לא מחוויות שטוחות וחולפות, אלא מתוך קבלה של מציאות רבת מימדים, קונפליקטים וסתירות.
זו ההכרה שעלינו לוותר לפעמים על הפנטזיות ל'יותר'- ולשמוח בחלקנו על כל המשתמע מכך.
שמחה היא החוויה של החופש בגוף, בנפש וברוח - לצד הקושי והאתגרים.
הספונטניות, הנינוחות, הביטוי העצמי...
היא ההתיישרות עם מי שאנו באמת, בזכות ולא בחסד, והכרת התודה על החיים, עם כל מה שהם מביאים.
האם אתם אמיצים לבחור בנתיב השמחה שלכם? 🧡
