המעקף הרוחני כאסקפיזם

כשאתם חושבים על "רוחניות", מה עולה בראשכם?

אולי עולים ביטויים כמו "אור ואהבה",

דימויים של היפים רוקדים בפסטיבלים, מקדשים על הרים בהימלאיה, יוגה בהודו, קריסטלים וקטורות, ישויות אוהבות, תקשור עם מלאכים, או מעגלים של קקאו ושירה מקודשת...

לרב אנחנו נוטים לשייך לרוחניות מצבי הוויה נעלים שמלווים בתחושות אושר, שמחה, סיפוק ושלווה פנימית.

אף על פי שכל הדברים הללו עשויים להיות לא רק סטריאוטיפים אלא גם יכולים להיות נכונים ומדהימים,

פעמים רבות אנו הופכים מוסחים ולכודים ע"י הדימויים המושכים האלו של רוחניות, אורות, הארות וטוב גבוה

ומתעלמים מהצדדים החשוכים, הכואבים ומייאשים של החיים.

עבור אנשים רבים,

הרוחניות הפכה לסוג של קביים שמאפשרים להם לשוב ולקום לנוכח תהפוכות החיים.

כן, כולנו זקוקים לתמיכה בזמן זה או אחר בחיינו,

וחיבור לרוח, לאמונה ולטקסים שמחדירים בנו משמעות זה חשוב וחיוני.

אך כשהרוחניות משמשת כסם בו אנו הופכים תלויים כדי לעקוף את הכאב, הבושה והאשמה שבחיינו- שם הבעיה.

◇

"מעקף רוחני", הוא מונח שטבע אותו לראשונה ג'ון וולווד, שבמהותו הוא מהווה שימוש ברוחניות בכדי להימנע, להדחיק או להימלט מהתמודדות עם בעיות החיים.

שימוש ברוחניות שמעניקה לנו תחושות בטחון, שלמות ואושר מדומות, ולמעשה מנציחה את היותנו חסרים, חרדים ומדוכאים.

המעקף הרוחני הוא הנטייה הטבעית שלנו לחפש את התשובות ב"אור" ולא ב"צל".

הוא למעשה טכניקת התגוננות, שמאופיין בפיצולים והכחשה של חלקים מסוימים של המציאות -

לרב אלו שאותם אנו מגדירים כ'רעים' או 'לא מוארים'.

חוויות של ההארה, אושר ללא גבולות, אחדות עם האלוהי- בהחלט קיימות ונפוצות מאד.

אך גם לאחר ההארה, המסע הרוחני לא מסתיים, ואנו נותרים עם הצורך לעבור אינטגרציה וליישם את התובנות והלקחים במציאות הארצית ובעולמנו הלא מושלם.

המציאות היא לא תמיד "אור ואהבה", אלא גם מורכבת ובאופן טבעי מציפה קשיים והתמודדויות מתאגרות, כמו:

אובדן של אדם אהוב, ערך עצמי נמוך, בעיות במשפחה, קשיי ילדות, התפרקות של מערכת יחסים, בדידות, חרדה, דכאון, בעיות בריאותיות או רגשיות, או כל אי נחת וסבל שהחיים מביאים.

◇

פעמים רבות נתפתה להיאחז ברעיונות הרוחניים. אך גם הרוחניות לא תמיד יפה וקסומה.

למעשה, לעיתים קרובות היא חוויה מפרקת ומציפה בעוצמות קשות מאד.

כיום, ניתן לראות זאת בתרבות הניו-אייג' שמנגישה אמיתות רוחניות עתיקות אל העולם המערבי.

ישנו היצע גדול לעיסוק וחיפוש אחר משמעות, אך ללא החזקה ממשית, מה שפעמים רבות מייצר הדבקה והשטחה של רעיונות עמוקים ומורכבים.

כאשר נגיע לחקר העולם הרוחני ללא מצע נפשי המאפשר התמודדות עם הכלת פרדוקסים,

נמצא את עצמנו משטיחים ומפצלים את עצמנו ואת העולם כדי לא להתמודד עם המורכבות הקיומית שמאיימת על האגו.

אנו נוהים אחר מנטורים, גורואים וקבוצות התפתחות כדי למצוא הרפיה מהסבל והכאב,

אך בפועל עוקפים ונמנעים ממגע אמתי עם החוויה האנושית-

שכוללת מפגש עם חוסר אונים, עם חרדה ועצבות, ועם החלקים הכואבים והדחויים שבנו.

אספקטים של מעקפים רוחניים כוללים:

• ניתוק קיצוני, הדחקה של רגשות טבעיים ו"הירדמות" רגשית

• "חיוביות" יתר והכחשת כאב ועצב ("אין יאוש בעולם בכלל")

• פחד לצאת משליטה ולבטא רגשות זעם

• חמלה עיוורת שנעדרת כל קונטקסט

• חמלה וקבלה אינסופית כלפי האחר - אך דחייה עצמית והיעדר חמלה וקבלה לעצמי

• האדרת צרכיי והתעסקות עם ההתפתחות האישית שלי ללא יכולת לראות את צרכי האחר

• שימוש במונחים כמו אי אלימות - אך ביטוי התנהגותי של קרירות, בריחוק, בעוקצנות או בהתנהגות פסיבית-אגרסיבית.

• שימוש ב"לחיות כאן ועכשיו" - מתוך הימנעות ממפגש והתמודדות עם עבר קשה וכואב

• שימוש בתפיסה ש"הכל אחד" - אך בפועל נטייה לחשיבה שיפוטית ומפוצלת של: רוחני מול לא-רוחני, גבוה מול נמוך, חיובי מול שלילי, אור מול חושך, טוב מול רע

• "חומרנות רוחנית" / "חדר ריק" - נטייה לאסוף אמיתות רוחניות ולהבנות את זהות עצמית אשלייתית עפ"י מספר החוויות שלנו.

• שימוש בעמדה של כל-יכולות (אומניפוטנציה)

סוגים של מעקפים רוחניים יכולים להיראות כמו:

מעקף האופטימיות -

"תחשוב טוב יהיה טוב", "הכל לטובה", "תראו את חצי הכוס המלאה" וכו'-

כן הן אמירות חיוביות, תומכות ונכונות, אבל -

כשמשתמשים באופטימיות מאולצת מתוך חרדה לפגוש את החצי הריק של הכוס,

היא לא משרתת אותנו באמת אלא רק מנציחה את האיום והחרדה.

מעקף המדריכים הרוחניים -

מהורוסקופ, ועד לקדושים וכתבי קודש- כשאנו מאמינים בעוצמתן של ישויות אחרות להגן עלינו או להרע לנו-

אנו למעשה עושים השלכה החוצה של חלקים שלנו (אידיאלים ודמונים) והשלכה של הסמכות הפנימית שלנו-

ונמנעים מקבלת אחריות, קבלת החלטות, מנקיטת פעולות כלפי עצמנו והחיים שלנו.

זוהי נטייה לייחס את כל הטוב, האור והאהבה שבנו לדמויות אידיאליסטיות חיצוניות אחרות,

ואת כל הצל, השלילי וה"רע" שבנו - לדמויות חיצוניות שמעוררות בנו התנגדות, סלידה ופחד.

מעקף הגדלות -

בדומה לשגעון גדלות, זהו מעקף שמקדש רק את החלקים הנאורים והנעלים כאמצעי להסוואת והסתרת החסרונות.

זוהי תפיסה מקוטבת שמחלקת את העולם לגורואים ומאסטרים אוהבים ומכילים

כשמנגד ישנן נשמות שעדיין לא "התעוררו".

מעקף הפסיכונאוט -

מעקף בשירות חומרים משני תודעה, פסיכדלים ופסיכואקטיבים שמרחיבים את גבולות התודעה ותפיסת הקיום.

אף על פי שזוהי דרך מרתקת לחקור את המציאות, ללא אינטגרציה-

זו גם בקלות יכולה להפוך לדרך לבריחה מהמציאות והישארות במרחבים שאין להם אחיזה ממשית בחיים עצמם.

◇

חשוב לציין שכל אדם העוסק בשאלות של התפתחות אל מעבר ל'אני', משתמש במהלך דרכו במידה כזו או אחרת במעקפים רוחניים. זה טבעי וזה אנושי.

אך כאשר הרוחניות משמשת כמנגנון הגנה כדי להרחיק את הסבל והקושי שבחיים - היא למעשה הופכת למכשול הכי גדול שלנו, ומונעת מאתנו להתפתח ולהפוך אמיצים, אותנטיים ושלמים באמת.

כאשר אנו נצמדים ונאחזים רק באור ובצד הרוחני בחיים, אנחנו מכחישים ומזניחים חלקים חשובים במערך הפסיכו-פיזי שלנו.

מהר מאד נמצא את עצמנו מתוסכלים, כביכול ללא סיבה, עצבניים, ומאשימים את העולם בכל העוולות ובחוסר צדק.

חיינו אז הופכים למסע של צדקנות עצמית והטלת אשמה, גם אם על נושאים חשובים שיש להילחם בעבורם,

אך כשזה נעשה מתוך שורש של פחד והימנעות, חשוב לזהות שזהו מעקף במסווה המאבק.

כן יש מקום לאמונה ולמורים ומדריכים רוחניים נעלים,

כן יש חוויות משנות ומרחיבות תודעה עם פוטנציאל לריפוי רגשי,

כן אמירות והצהרות חיוביות הן כלי מיטיב להשפעה על המיינדסט ועל הגישה שלנו לחיים-

אך עם זאת, יש המון מקום לעבודת שורש עמוקה שכוללת התבוננות על חלקי האגו, על הפרסונה, על הצל-

על החלקים הפחות נעלים שאנחנו מדחיקים ולא רוצים לפגוש.

◇

רוחניות בריאה

היא רוחניות מאפשרת פרדוקסים בהיותה אחדות של ניגודים, ומעודדת את היכולת להיות עם המורכבות בה אנו חיים.

הדגש הוא על חיבור רגשי ומגע עם מי שאנחנו על סך חלקינו -

הפגיעות, הבושה, העצב כמו גם השמחה והקלילות. היכולת להכיל "גם וגם".

גם את האור וגם את הצל, גם את הקשה וגם את קל-

זיכרונות ילדות של בושה וחוסר אונים עם האפשרות להיות פגיעים בתוך קשר אל מול האחר.

כמו בעליונים כך בתחתונים

כמו בטבע, אנו מכוונים לצמיחה כלפי מעלה, שואפים לשמיים.

אך לצד הגדילה שלנו, נדרשת עבודת שורשים מסועפת ונרחבת שתהווה בסיס יציב ומבנה נפשי חזק גם לצמיחה הפנימית אל המעמקים שלנו.

ממקום כזה נוכל להמשיך את המסע הרוחני שלנו, אבל הפעם ממקום שלם ועגול.

◇

באמצעות טיפול רגשי מכיל ובטוח, קיימת עבורנו האפשרות להתבונן פנימה, באופן הדרגתי תוך הקשבה אמפטית ומתן כבוד להגנות שלנו. לאט לאט מגיעים למקומות הקשים, המורכבים, וניתן לגעת ולכאוב אותם מבלי לעקוף ולטשטש אותם.

כשאנו בוחרים לפגוש באומץ גם את החלקים ה"נחותים" שלנו - זו העבודה הרוחנית האמיתית.

אנחנו מגלים שאין טוב ואין רע,

אין בושה ואין אשמה.

אלא קבלה, הכלה ומגע רגשי בכל רגע, תוך ניסיון לשהות ולהרחיב את היכולת להיות עם מה שיש,

פשוט כי זה מה שיש.

ישנה אפשרות גדולה יותר להכיל את המורכבות הקיומית ולקבל בצורה שלמה יותר את החלקים אשר אינם מושלמים,

כמו את הפליאה והקסם שבחיים.

בתוך המורכבות הקיומית נמצא את הפשטות, שהיא הקסם החי במציאות הזו.

כך נגלה שהכל אינו 'לטובה' ולא נדרש להיות כזה, אלא הוא עצמו.

וזה טוב ומספיק כשלעצמו ♡