על משברים והזדמנויות

בתקופה האחרונה אני מוצאת את עצמי מעמיקה באיכויות המופלאות של משברים.

על ההזדמנות להתרחב אל פוטנציאל גבוה יותר בתוכנו, על ההזדמנות להעמיק אינטימיות וקירבה בקשרים ומערכות יחסים.

על הפוטנציאל שבפגיעות.

וגם על הנטייה האוטומטית שלנו להעלים, לטשטש, לתקן כל תסמין שחורג מה"תקינות הנורמלית",

ושעלול לערער אותנו אל מחוץ לגבולות של המוכר והידוע.

סמנטיקה של כאב, חרדה, דיכאון, שיפוטיות, לחץ, כעס, תסכול.. כאל פתולוגיה.

גם כשמרגישים שיש משהו גדול יותר שקורא לנו, מרגישים שמשהו חסר, שזו קפיצת גדילה שכרוכה בכאבי גדילה,

לרוב מעדיפים להישאר מוגנים ועטופים באיזור הנוחות שלנו, ולא לתת לשבר להיות.

ככל שאני מעמיקה,

אני פוגשת את הפחד להשתנות, את הפחד לאבד,

אבל גם את החריץ שבשבר, שממנו בוקע אור,

ומגלה איכויות של כניעה, התמסרות ואומץ לחיות חיים מלאים ומרתקים, עם פוטנציאל של גדילה וצמיחה,

ממש כמו בזרעון של עץ גדול.

ובכדי להתמסר בעת משבר,

יש לתת אמון ולהסכים להיתמך ולהישען על ענף קרוב.

כשאני מאפשרת לעוד רבדים להתגלות במרחב של שחרור השליטה ואי הידיעה, אני מגלה שהגזע הזה,

תמיד היה ותמיד יהיה שם.

"כמו בכל משבר

יש להאחז בענף הקרוב

לא להסחף בנהר

לא לטבוע

צריך לבחור היטב

שיהיה בהישג יד

שלא יהיה דק מדי

שיחזיק את משקל הגוף

והנפש

לאורך זמן

כמו בכל משבר

לגלות בסופו שאת גזע"

-(מאת עידית ברק).

הפסיכותרפיה מהווה מרחב תומך ומכיל עבור מי שחווה כאבי גדילה בדמות משברים, ועבור כל מרגיש שזקוק לליווי בתהליך של שינוי אל עבר התכלית והמהות שמעבר למוכר ולידוע.

באמצעות עבודה עם מצבי תודעה משתנים, שיחה, מדיטציה, דמיון מודרך, והילינג (איזון ושחרור חסימות בשדה האנרגטי),

אנו נותנים מקום לגוף, לנפש ולרוח להתחבר ולבוא יותר לידי ביטוי בעולם.