100 ימים של דחייה. כמה פעמים מצאנו את עצמנו אומרים 'אה, אני אעשה את זה מחר' ... אבל כצפוי, אומרים את אותו הדבר בדיוק גם מחר, ובסופו של דבר, דוחים את המשימה לרגע האחרון - או לא עושים בכלל. וכך מבלי שאפילו שמים לב, אנו גולשים להרגל של דחיינות והימנעות. הרגל קטן, לא מזיק כביכול, אבל בסופו של דבר מוביל אותנו לחיים של תקיעות והחמצה, יושבים יום אחר יום, מרגישים שהחיים עוברים לידינו וצופים באחרים מגשימים את החלומות שלנו. הסיבה האמיתית שמאחורי התקיעות הזו, היא הפחד לקחת סיכון ולהיות פגיע. ככל שמשהו מאיים לערער את הדימוי העצמי שלי -האופן המוכר והנוח שבו אני רואה את עצמי- אמנע מלעשות אותו. זהו הפחד מכישלון, הפחד מדחייה, הפחד שאני טועה ועלולה לקבל תשובה שלילית. הפחד לפגוש משהו במציאות שיפרק את הזהות והודאות שאני מתמכרת אליה כלכך. בבודהיזם מדברים על שתי צורות של סבל: הסבל שממנו אתה בורח, ושרודף אותך לכל מקום, והסבל שאתה מתמודד אתו ישירות, וכך נעשה חופשי. כשאני נמנעת ממצבים שעלולים לכווץ אותי ולעורר בי פחד וחרדה, אני מתכחשת לפוטנציאל שלי ומונעת מעצמי להיות כל מי שאני יכולה להיות באמת. אנשים רבים נמנעים מלקחת סיכון, נמנעים מעימות ומקונפליקט, ומנסים להפוך את הכל להרמוני ואידיאלי, אבל בעצם משמרים את החיים בתוך סוג של בועה. זה בא על חשבון האותנטיות שלהם מול העולם, בקשרים שלהם, בקריירה ומול עצמם. אנו רוצים מערכות יחסים שיש בהם פתיחות וחופש להתבטא ולהביע את הצרכים בצורה ישרה וכנה. רוצים להרגיש שאנו מסוגלים לומר את מה שאנו מתכוונים באמת. שאנו מסוגלים להתמודד עם "לא", ושאנו יכולים להציב גבול בעצמנו ולומר "לא". היכולת להיות אותנטיים ובעלי בטחון עצמי נובעת מההתנסות בחיים, לקיחת סיכונים, ומהנכונות להיחשף ולהיות פגיעים. כשאנחנו עושים פעולה ויוצאים מאזור הנוחות המוכר- אל מרחב של חוסר ודאות וסיכון- עלינו לזכור שאנחנו לא שולטים תמיד במה שקורה לנו, אבל אנחנו שולטים *תמיד* באופן שבו אנחנו מפרשים את מה שקורה לנו, ובאופן שבו אנחנו בוחרים להגיב.
מפרספקטיבה גבוהה אין כזה דבר "נכון" או "לא נכון". אין "כשלון" או "הצלחה". כשלון הוא מושג יחסי- אלפי כישלונות מכוונים אותי אל התיקון שלי, בזכותם אני משתפרת. גודל "ההצלחה" שלי נובע מכך שהעזתי לצאת מאזור הנוחות הוודאי וממספר הפעמים ש"נכשלתי" בדרך. החיים הם תהליך של התפתחות, התרחבות וצמיחה שלעולם לא נפסק. כל הכרה ב"טעות" עוזרת לפתוח אותי לאפשרות של שינוי. כל דחייה היא הזדמנות עבורי לתרגל עוד אהבה כלפי עצמי. כל דחייה היא הזדמנות לאמץ עוד ערכים לחיים שלי, כמו מסוגלות, משמעות, חמלה וקבלה. כשאתם נדחים, אתם באמת דחויים? או שזו רק מחשבה...? אף אחד לא יכול באמת לדחות אתכם מלבד המחשבות הביקורתיות והשיפוטיות שיש לכם על עצמכם. לכן אין באמת דבר כזה דחייה או כל התנסות שהיא שלילית או חיובית- מלבד הפרשנות שאתם בוחרים להעניק לה. אתגרו את עצמכם לעשות כל יום פעולה קטנה שהיא מחוץ לאזור הנוחות שלכם, שתפתח אתכם לתנועה חדשה חדשה בחיים ותקרב אתכם עוד קצת אל עבר המטרות שלכם. אל תשאלו "איך" אגיע אליהן, אלא "למה". *למה* מייצר מומנטום ומחבר אותי לרצון שנבט בי מלכתחילה. זכרו- גישתכם קובעת את הדרך שבה אתם תחוו את התנסויותיכם במציאות. הרבה פעמים כשיוצאים, מגלים מקומות נפלאים (ד"ר סוס) ושהשד אינו מפחיד כלכך.. ************************** ג'יה ג'יאנג יצא למסע של התמודדות עם פחדיו והביא את עצמו שוב ושוב למצב של דחייה יומיומי. בין המון תובנות, הוא גילה ש"לא" זו רק נקודת פתיחה. שאומץ זהו שריר שניתן לאמן ולפתח. שאנשים הם לא כאלה מאיימים כפי שדמיין ודווקא די נחמדים, ושאנו יכולים להפוך למקור ההשראה והמוטיבציה של עצמנו בכל רגע. *מצורף לינק להרצאה על הדרך שלו בטד "100 ימים של דחייה"- מומלץ מאד לצפות!
Comments