התודעה כמספרת סיפורים

חוויית החיים נוצרת מתוך הקשר ומשמעות.

ההקשר הוא כל מה שסובב אותנו ומעניק למילים, למעשים ולהתרחשויות את משמעותם,

וזרימת המשמעויות היא זרימת החיים.

ההקשר שלנו קובע את הפרשנויות שניתן לאירועים בחיינו, והפרשנויות האלה הן למעשה החוויות שלנו.


כיצורים רציונליים אנו נוטים לבנות סיפורים הגיוניים סביב מחשבות, ואז מעניקים להן משמעות.

אלה הסיפורים שאנחנו מקרינים בחיים בעולם הפיזי.

במילים אחרות - אלה הם חיי היומיום שלנו.


כמעט עבור כולנו ההשתתפות בסיפורי חיינו נעשית בצורה אוטומטית, ללא מודעות.


סיפורים סובבים אותנו מכל עבר.

נמצא שכשאנחנו שומעים סיפורים: נרטיבים עם התחלה, אמצע וסוף- המוח שלנו משחרר קורטיזול ואוקסיטוצין.

כימיקלים אלה מפעילים את היכולת האנושית הייחודית להתחבר, להזדהות וליצור משמעות.

הסיפורים הם בדמנו, פשוטו כמשמעו.


הסיפורים שלנו נובעים ממערכות היחסים, מההקשרים והמשמעויות המופעלות בזיכרון.

הסיפורים שלנו נובעים מהקארמה ומהניסיון.


על אף שפרטי הסיפורים שונים מאדם לאדם,

הנושאים והמוטיבים שלהם הם על-זמניים, ארכיטיפיים ואבות-טיפוס בסיסיים המתגלמים שוב ושוב בחיי היומיום;

גיבורים ורשעים, אלוהי ושטני, תשוקות אסורות ואהבה ללא תנאי.

אנו נוטים להאמין למה שאנחנו חושבים ולתת למחשבה מעמד של מציאות.

לכן לרוב אין הבדל מבחינתנו בין הדמיון למה שמתרחש בפועל. שניהם הופכים עבורנו ממשיים באותה המידה.


הבעיה היא אינה בסיפורים עצמם, אלא תפיסתנו אותם כמציאות מוחלטת ולא כסיפורים על המציאות בלבד.

החושים והתודעה חשופים ומושפעים תמידית ממפגש עם גירויים. לכל גירוי מודבק מיד סיפור,

שבתורו מפעיל מערכת שלמה של מחשבות, תחושות ורגשות.


אם ראיתי תיק מוטל ברחוב סיפרתי לעצמי סיפור על חפץ חשוד וסכנה.

אם ראיתי חתול שחור סיפרתי לעצמי שצפוי לי מזל רע.

אם חשתי אי נוחות וכאב לא מוכרים בגוף הם הופכים לסיפור מלא בחרדה על מחלה או מוות.

אם שלחו לי הודעה עם לב אני מספר לעצמי סיפור על רומן או אהבה מובטחת....


אחד מהמכשולים המרכזיים בדרך למימוש העצמי, ולמימוש מערכות יחסים -

אותם סיפורים מגבילים שאנו משוכנעים ומאמינים שהם המציאות.


כולנו נאחזים ברמה כזו או אחרת בסיפורים של הישרדות אשר נולדים מתוך כאב, אי נעימות וחוסר.

אלו תחושות של כיווץ ותקיעות שנובעות מחוויות וזיכרונות עבר, אך עדיין פועלות בקרע.

סיפורי ההישרדות מספרים על קרב ומאבק מאיים. על קורבנות ותוקפים,

והעצמי מתגייס ונדרך כדי להציל את עצמו.


ישנם סיפורי רומנטיזציה- סיפורי אשליה רומנטית שנולדים מהתאהבות ברעיון, בקונספט (לדוג' בני זוג, מטפלים, מפורסמים, דמויות בעלות השפעה..).

זוהי היקסמות אחר אידיאל שמבטיח למראית עין תחושות של נחת, יופי, אופוריה, חום, שפע ובטחון זמניים

ומפתה אותנו להאמין לסיפורים ולאשליה כמציאותיים ואמתיים.


וישנו סיפור מרכזי נוסף שאנו נוטים להאמין לו, סיפור כואב על היותנו לבד בעולם, שאין טעם או פתרון,

ושמאופיין טון רגשי שטוח, מרוחק, אדיש, רציונלי ולעיתים ציני.

תחושה קשה שאין קשר ממשי ביני לבין מה שקורה סביבי, ושאני לא באמת קשור לאף אחד ולשום דבר.


הפסיכותרפיה, תרגול מודעות קשובה ומדיטציה ומיינדפולנס,

מזמינים אותנו להבין את כוחם של הסיפורים שאנחנו מספרים, ללמוד להבדיל בינם לבין ההתנסויות האמתיות שלנו, וקוראים אותנו למפגש ישיר עם המציאות.


אנו נקראים לעבוד עם הסיפורים שלנו בשתי דרכים חשובות.

ראשית, להכיר בתוכן המחשבות שלנו, ובשלב הבא ללמוד את היכולת להשתחרר מסבך המחשבות.

כשאנו מתבוננים במחשבות שלנו וחוקרים את אמונותינו, אנחנו מגיעים להבנה שהם הרבה יותר זמניים מכפי שאנו חושבים.

המפתח לחשיבה נכונה הוא תחושת מצב האנרגיה שמאחורי המחשבה.

אם נשים לב, נבחין שמחשבות מסוימות נוצרות מתוך פחד ותחושת עצמי קטן.

מחשבות אלו גורמות להיצמדות, קיפאון, תחושת חוסר ערך, מגננה, תוקפנות או חרדות.


הקשב עוזר לנו לצאת מתוך הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו ופשוט להבחין בפעולת הסיפור עצמה.

כך אנחנו הופכים להיות עדים למתרחש.

כשנוצרת בתוכנו הפסקה כזו, אנחנו חוזרים לטבע המקורי שלנו, ל"זה שיודע".


כשאנו פשוט חווים מבלי להפעיל אוטומטית את מערכת הסיפור, ישנו עיכוב והשתהות סביב מתן הפרשנויות והמשמעויות המוכרות והמגבילות ואז התיק, החתול והכאב משוחררים מההיצמדות שלנו.

הדברים זוכים להיות כפי שהם.

אנו למדים לראות את את התיק כתיק, ואת החתול כחתול.


תחושת הקלה גדולה צומחת מהגילוי

שהסיפורים שלנו אינם מגדירים אותנו ואינם קובעים מי אנחנו או מה קורה לנו.


האם ישנם רגעים, כמו הרגע הזה, שבו אתם מסוגלים פשוט להכיר בסיפור וברגש הנלווה אליו בלי להזדהות,

אלא רק בתשומת לב עדינה?


לנרטיב ולסיפורים שלנו על עצמנו ועל החיים שלנו יש הרבה כוח, ומוטב שהם יהיו אלו שישרתו אותנו, ולא אנחנו אותם.


לרב לא נבחין או נהיה מודעים שכפתור נלחץ, שמשהו קרה, ושהאיזון הרגשי הופר.

שם הסיפור שלנו על מה שקורה לנו מתחיל להירקם.

במקום להאמין לסיפורים ולהגיב באופן אוטומטי, אנו נקראים לחקור ולבדוק את ההקשר של מה שקרה - לבין מה שאנחנו מרגישים ואיך אנחנו מגיבים ומתנהגים.


עלינו להיות מוכנים להיות כנים לגבי הסיפורים שהמצאנו על המאבקים שלנו, ומוכנים לבדוק את הנרטיבים האלו מחדש, לאתגר אותם ולבחון אותם בראי המציאות ובסוגיות של- גבולות, בושה, האשמה, טינה, שיברון לב, נדיבות וסליחה.


כשנוכל לקחת בעלות על הסיפורים שלנו - אז גם נוכל לכתוב להם סוף חדש, לשינוי המגע שלנו עם העולם, ולשינוי האופן שבו אנחנו חיים, אוהבים, מגדלים ומובילים את ילדינו.


שינוי הסיפור שלנו, הוא שינוי מהותי ויסודי של המחשבות והאמונות שלנו.


•○•●•○•●•




כשנהפוך מודעים לכך שאנו אוחזים ומופעלים מתוך הסיפורים שלנו נרצה לשאול את עצמנו-


• האם המתח שאני חש שייך לסכנה ממשית, או שהגוף שלי מופעל מסיפור הישרדותי?


• האם זו באמת מציאות מושלמת / קשר מושלם? או שאני משליך את הרעיונות שלי, את הכמיהות והפנטזיה שלי על מה שמולי?


• האם אני באמת לבד בעולם? או אולי אני מספר לעצמי סיפור שאני והעולם שונים באופן מהותי ועמוק שלא ניתן לגשר עליו?



נשמו כמה נשימות עמוקות, הפנו קשב לתחושות הגוף, לטון הרגשי ולמחשבה.

שימו לב לסיפור ולפרשנות שלכם על הסיטואציה.

מצאו את המרכז היציב בתוככם, שמתחת לכל הרעיונות, הזכרונות, הדמיונות והסיפורים.

התחברו אינטואיטיבית ל"זה שיודע"

חשבו על מחשבה מיטיבה ופעולה מיטיבה שאתם יכולים לעשות עבור עצמכם בסיטואציה.

תנו לעוד אפשרויות ותשובות להופיע.


ספרו לעצמכם סיפור מיטיב, אמיץ וחדש ♡



0 תגובות