במקום להתנצל

הדרך שבה אנחנו מדברים אל אחרים, מעידה הרבה על האופן שבו אנחנו מדברים ומתייחסים אל עצמנו.

כשטועים- להודות בכך, להתנצל ולתקן, זה חשוב ובדרך כלל גם הדרך הנכונה והטובה ביותר להתמודד -

אבל לפעמים זו לא באמת האחריות שלנו.

כשאנו מדברים מתוך עמדה של התנצלות תמידית, אנחנו בעצם מביעים את האמונה והתחושה הפנימית - שאין לנו מספיק מקום או ערך להיות כפי שאנחנו, ושהקיום שלנו במידה רבה מלווה עם תחושת אשמה או בושה.

דפוס זה של התנצלות מתמדת, או התנצלות יתר,

הרבה פעמים יעיד על תחושות אשמה ובושה כרוניות, גם כשאנו לא אשמים בפועל בכלום.

תחושת אשמה נובעת מפרשנות פנימית ש- "עשיתי משהו לא בסדר"

ותחושת בושה מתפרשת כ- "אני לא בסדר".

אנשים רבים מתנצלים לא כי הם באמת עשו משהו או היו לא בסדר, אלא מתוך מנגנון פנימי:

• כאמצעי להימנע מעימותים - הימנעות מסכסוך עם התנצלות הופכת לתבנית מתוך הפחד לומר מה אנחנו באמת מרגישים, ולהתמודד עם התגובות וההשלכות.

• כדי לרצות אחרים ולקבל אישור - להרגיע את החרדה הפנימית של האשמה ותחושות ה"לא בסדר" ו"לא טוב מספיק".

• מתוך חוסר ערך עצמי - אמונה פנימית של כשלון, שלא מגיע לי להצליח. צורך להתנצל על הישגים או לייחס אותם לאחרים או למצבים, רק לא לעצמי.

• מתוך חוסר בגבולות או מגבולות פרוצים - פחד לפגוע ברגשות האחר, ולקיחת אחריות על ההתמודדות שלו עם רגשות- מה שלא התפקיד שלנו ולא בשליטה ובאחריות שלנו.

• כדי לא להתעמת עם ביקורת - לעיתים נמצא את עצמנו מתנצלים באופן אוטומטי, רק כדי להרגיע את תחושת החרדה והמצפון מבלי להפנים את האירוע.

כשנתחיל לתת מקום אוהב למי שאנו באמת, ונדבר אל ועל עצמנו ממקום של הבנה וחמלה,

כך נתקשר זאת גם לסביבה, וכך הסביבה תתייחס אלינו בחזרה.

•○●

מזמינה אתכם לבדוק עם עצמכם -

האם אתם נוטים להתנצל הרבה?

האם אתם נוטים לוותר על הסמכות הפנימית שלכם, כדי להימנע מעימותים? לעקוף את החרדה?

האם אתם אוגרים תחושות אשמה וכעס על ויתור עצמי, במעטה של נחמדות - שבסוף מתפוצצים כלפי חוץ ו/או פנים?

•●

מודעות עצמית היא התחלה של כל שינוי.

תרגול גבולות בריאים במערכות יחסים, היא חזרה אל שיקום ערך ובטחון עצמיים.

היו אמיצים,

ותנו לעצמכם מה שהייתם מבקשים לקבל מאחרים 💛